אני נפרד משנתיים של למידה ועשייה עם המורים שלי רישי וסוקי.

זו היא סיומה של תקופה נפלאה של שינויים וצמיחה עבורי.

היא התחילה כנראה לפני שנתיים וחצי~ כשראיתי מהצד את התהליך והשינויים שעברו על החבר שלי, סנג’יב. באותה תקופה הוא היה גם שותף שלי לדירה והוא נרשם להכשרת מטפלים לנשימה דינאמית אצל רישי.

הרבה הוא לא סיפר לי, אבל ראיתי והרגשתי מהצד מה קורה לו וידעתי מיד ש-‘גם אני רוצה כזה’, מבלי להבין בדיוק מה זה…

שנה לאחר מכן, גם אני נתתי לעצמי את המתנה הזו. והתחלתי להיפגש עם סוקי ורישי ועם הנשימה שלי על מזרן, אחת לשבוע. מעט מאוד מושגים למדנו, המחברת שימשה בעיקר לתובנות אישיות אבל בסוף השנה יכולתי לזהות המון הבשלה והתמרה בתוכי.

אחד הדברים המשמעותיים שקרו הוא שנפתח לי חוש חדש של אינטואיציה. למדתי לסמוך ולעבוד איתה בהקשבה. גיליתי שקסם קורה כשאני קשוב למה שקורה מבלי לדעת, מבלי להגדיר, מבלי להבין, ומבלי להכניס לסכימה ידועה מראש את המצב.

לפני שנה (2017) הוכשרתי כמטפל בנשימה מעגלית, ואחרי שנים של תהליך אישי, רצון ללוות תהליכים של אנשים, ולימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הגיע הרגע בו ידעתי שאני מוכן והתחלתי להיפגש עם אנשים לעבודת התפתחות אישית.

במקביל המשכתי שנה נוספת של הילפור (סיוע) בהכשרת מטפלים נוספת, מחזור חדש. בשנה האחרונה זכיתי לראות פעם נוספת מהצד, לתמוך, וללמוד עוד מנקודת מבט חדשה על התהליך המופלא הזה של התפתחות אישית, פתיחת התפיסה, הסכמה להיכנס פנימה ובקשה של הגוף להתעדן ולהתרכך.

בימים האחרונים אני חווה גלים של עצב. עצב על כך שזה נגמר והגיעה השעה לצאת מהאינקובטור / חממה הזו. להמשיך וגם להתחיל מחדש לצעוד את הדרך האישית שלי.

אני בהודייה גדולה לשנתיים האלה שעיצבו אבן דרך משמעותית בחיי.
לזוג המופלאים רישי וסוקי, מלאי האהבה, סבלנות, תבונה, וענווה.
So unique.

מאמרים נוספים