אושר, הנאה ושמחה. 

איפשהו עמוק בתוך כל אחד מאיתנו, יש ילד תמים וחופשי, שיודע שהמתנה של החיים היא המתנה של ההנאה, העליזות, האושר הפנימי. ילדים קטנים בדרך כלל פתוחים לרגשות של הנאה ועליזות. הם יכולים לקפוץ משמחה, באופן ממשי. גורי חיות פועלים באותו אופן, קופצים ורצים בשמחה עם החיים. זה די נדיר לראות אדם מבוגר או זקן שמתנהג באותו אופן. הריקוד הוא אולי הדבר הכי קרוב לכך, ולכן הריקוד הוא פעילות טבעית באירועים משמחים. ילדים, בכל מקרה, לא צריכים אירוע מיוחד כדי להרגיש שמחים. תנו להם להרגיש חופשיים ליד ילדים אחרים, ופעילויות שמחות פשוט יתרחשו. 

הילדות- בהנחה שהיא הייתה בריאה ונורמאלית- מאופיינת בשתי תכונות שמובילות לאושר- חופש ותמימות. 

החשיבות של חופש לתחושת השמחה די ברורה. קשה לדמיין שמישהו ירגיש שמחה, כשהתנועות שלו מוגבלות על ידי איזה שהוא חופש חיצוני. כשאדם מתבגר הוא נהייה חופשי משליטת ההורים שלו. אבל, חופש חיצוני לא מספיק. האדם צריך חופש פנימי- חופש להביע רגשות באופן חופשי. ההתנהגות שלנו, והאופן שבו אנו מתבטאים, נשלטת על ידי האגו. האגו כולל רשימה של התניות – מה מותר ומה אסור לעשות. 

אבל, הוא פועל באופן לא מודע, כך שאנו לא מודעים לכך שההגבלות שהוא כופה על הרגשות והמעשים שלנו, אינם תוצאה של הרצון החופשי שלנו. שחרור של הסופר אגו והשבה של החופש הפנימי של האינדיבידואל להתבטא- לא הופכת את האדם ל”לא תרבותי”. ההפך, זהו תנאי שיאפשר לאדם לקחת אחריות, ולהיות ישר. רק אדם חופשי מסוגל לכבד את הזכות לחופש של אנשים אחרים. 

אנשים שמגיעים לתרפיה, לא משנה כמה הם מוצלחים בקריירה שלהם, הם אנשים שהרוח שלהם נשברה לרמה כזאת שהנאה/ שמחה פנימית הינה רגש זר. הסימפטומים החיצוניים הינם ביטוי ללחצים שלהם. חלק נשברים לרמה שהם לא מתפקדים, בזמן שאחרים מסוגלים לתפקד בחברה. 

כניעה לגוף

המשמעות של כניעה לגוף, היא לוותר על התדמית שמכסה ומפצה על תחושות פנימיות של חוסר ביטחון וחוסר ערך, אשמה ובושה. אם אני אקבל את התחושות הללו, אני ארגיש מושפל- ובאופן בלתי מודע אנסה להימנע מתחושת ההשפלה. המשמעות של כניעה לגוף, היא גם כניעה למיניות. 

מתח שרירי כרוני, בחלקים שונים של הגוף, מייצר את הכלא שלא מאפשר ביטוי חופשי של הרוח של האינדיבידואל. המתחים האלו יכולים להיות בלסת, בצוואר, בכתפיים, בחזה, בחלק העליון והנמוך של הגב, וברגליים. הם מבטאים את המעצור של דחפים, שהאדם לא מעז לבטא מפחד לעונש – מילולי או פיזי. הפחד מדחייה או התרחקות של הורה מהווה איום לחיים של ילד קטן, ובדרך כלל מעורר יותר פחד מעונש פיזי. הילד שחי בפחד נהיה לחוץ, חרדתי, ועצור.  זהו מצב כואב והילד “ימית” את עצמו כדי לא להרגיש את הכאב או הפחד. “המתת” הגוף מבטל את הכאב ואת הפחד מאחר שהדחפים  ה”מסוכנים” נכלאים באופן אפקטיבי. זוהי דרך לשרוד, אבל ההדחקה נהיית מצב חיים תמידי. ההנאה מודחקת בשביל ההישרדות, והאגו שבמקור שירת את הגוף עם התשוקות שלו להנאה, שולט עכשיו בגוף, בשביל הצורך בביטחון. נוצרת התפצלות בין האגו לגוף. הגוף נשלט על ידי קבוצת לחצים בבסיס הגולגולת, ושובר את הקשר האנרגטי בין הראש לגוף- בין חשיבה לרגש. 

אחד מהתפקידים של האגו זה להבטיח הישרדות, האגו בעצם מייצג את האינסטינקט לשימור עצמי. הוא עושה זאת על ידי כך שהוא מארגן את התגובה של הגוף למציאות החיצונית. האגו מתחיל לשלוט בפעולת השרירים העצמאית, ולקחת פיקוד על כל התפקודים של הגוף.  ההבדל בין האגו לסופר אגו, זה שלאגו יש את היכולת לוותר על שליטה כשהסיטואציה מרשה זאת. זה לא כך לגבי הסופר אגו. מעט מאוד אנשים, כמעט אף אחד, יכולים באופן מודע לשחרר לסתות, את שרירי הצוואר התפוסים, את שרירי הגב הלוחצים, ואת הרגלים הנוקשות שלהם.  ברוב המקרים הם אפילו לא מודעים ללחצים , והשליטה הלא מודעת שהלחצים מייצגים. 

הרבה אנשים מרגישים לחץ בגוף בגלל הכאב שהוא יוצר, אבל אין להם מושג שהלחץ והכאב הם תוצאה של איך הם פועלים, ואיך הם מחזיקים את עצמם. חלק רואים בנוקשות סימן לעוצמה, כהוכחה לכך שהם יכולים לעמוד בפני קשיים, שהם לא ישברו או יקרסו תחת לחץ, שהם יכולים להתמודד עם חוסר נוחות, אפילו לחץ.  הפכנו להיות אומה של שורדים , שכל כך מפוחדים ממחלה ומוות, שאנו לא מסוגלים לחיות כאנשים חופשיים.

הפחד של לשחרר את שליטת האגו, הוא הסיבה המרכזית לכאב וחוסר נוחות. עדיין, רוב האנשים לא מודעים  לכמה שהם מפחדים. כל לחץ שרירי כרוני בגוף, הוא בעצם שריר פוחד, כי אם הוא לא היה מפחד, הוא לא היה מחזיק  כל כך חזק מול זרם הרגשות והחיים. זהו גם שריר כועס, מאחר שכעס הוא התגובה הטבעית אל מול איסורים ומניעת החופש. ויש גם עצב  מכך שמאבדים את הפוטנציאל למצב של עונג, שיאפשר את זרם הדם, לגוף לרטוט ולגלי ההתרגשות לנוע בגוף. מצב כזה של חיות, הוא הבסיס הפיזי לתחושת השמחה.

שמחה היא התנסות דתית. בדת זה מקושר לכניעה לאלוהים, והקבלה של החסד שלו. האלוהות נמצאת בכוחות הכוסמים שיוצרים את הכוכבים, ובהם את השמש. כשאנחנו צועדים תחת השמש אנו יכולים להרגיש שמחה. אפשר לראות בהרבה דתות איך מדברים על שמחה במונחים של תהליך טבעי.  חכם אינדיאני אמר ” כפייה היא לא המצב הסופי של האדם, אלא הנאה, והנאה נמצאת בכל מקום. היא נמצאת במעטפת הדשא הירוקה, בשקט הכחול של השמיים, בחוסר המנוחה של האביב, בדממת החורף, בבשר החי  שמאפשר חיים בגוף שלנו, ביציבות המושלמת של הדמות האנושית-  אציל וזקוף – בחיים, בתרגול של כל הכוחות.  מי שמבין את האמת הסופית – הוא מי שמבין שהעולם כולו הוא יצירה של שמחה”

אבל, אפשר לשאול, מה לגבי עצב? כולנו יודעים שיש עצב בחיים. זה מגיע לכולנו כאשר אנו מאבדים מישהו שאנו אוהבים, כשאנו מאבדים את הכוחות שלנו בעקבות תאונה או מחלה, מהאכזבה של התקוות שלנו. בדיוק כמו שהימים לא קיימים ללא הלילה, כך גם החיים לא קיימים ללא המוות. וגם השמחה לא יכולה להתקיים ללא העצב. יש כאב בחיים, כמו שיש הנאה, אבל אנו יכולים לקבל את הכאב כל עוד שאנו לא תקועים בתוכו. אנו יכולים לקבל אובדן,  אם אנו יודעים  שלא נדונו להתאבל לתמיד. אנו יכולים לקבל את הלילה, כי אנו יודעים שהיום יפציע,  ואנו יכולים לקבל עצב, כשאנו יודעים ששמחה עוד תשוב בחיינו. 

אבל שמחה יכולה להופיע שוב, רק כאשר הרוח שלנו חופשיה. לרוע המזל, יותר מדי אנשים נשברו, ובשבילם שמחה לא אפשרית עד שהם מבריאים. 

להרגיל את החיות של הגוף

עליזות שייכת לתחום של תחושות גוף חיוביות, זהו לא מצב מנטלי. אי אפשר להחליט להיות עליזים. תחושות הגוף בחיוביות מתחילות מבסיס שאפשר לתאר כ”תחושות טובות” , כשהתחושות ההפוכות הן “תחושות רעות”. הכוונה היא שבמקום התרגשות חיובית, יש התרגשות שלילית של פחד, יאוש או אשמה. אם הפחד או הייאוש יותר מדי חזקים, האדם ידחיק את הרגשות, ואז הגוף נהיה חסר חיים או חסר תחושה. כשהרגשות מודחקים, האדם מאבד את היכולת להרגיש, שזהו דיכאון. מצב שיכול, לרוע המזל, להיות דרך חיים. מצד שני, כשיש תחושות חיוביות, האדם יודע שמחה ועליזות. אם יש הרבה עליזות, זה נהיה אקסטזה. 

כשהחיות של הגוף חזקה ורוטטת, הרגשות, כמו מזג האוויר, יכולות להשתנות. אנחנו יכולים לכעוס לרגע אחד, ואז לאהוב ולבכות ברגע אחר. 

עצבות יכולה להשתנות להנאה, בדיוק כמו שהשמש יכולה לזרוח אחרי הגשם. השינוי במצב הרוח, כמו השינוי במזג האוויר, לא משנה את שיווי המשקל הבסיסי. השינויים מתרחשים על פני השטח, ולא פוגעים בפעימות העמוקות, שמאפשרות לאם תחושה של רווחה. הדחקת רגשות הוא תהליך המתה שהורס את הפעימות הפנימיות של הגוף, את החיות שבו, את ההתרגשות. מהסיבה הזאת, הדחקה של רגש אחד, מייצרת הדחקה של כל שאר הרגשות. אם אנו מדחיקים פחד, אנו מדחיקים גם כעס. הדחקה של כעס מובילה להדחקה של אהבה. 

בני האדם לומדים בגיל צעיר בחיים, שחלק מהרגשות “רעים” ורגשות אחרים “טובים”.  בעשרת הדיברות כתוב “כבד את אביך ואת אמך” , לשנוא אותם יהיה רע. זהו חטא לחשוק באישתו של השכן, אבל אם היא אישה מושכת, זה רק טבעי שגבר חיוני יחשוק בה.

חשוב לשים לב, שזהו לא חטא להרגיש את הרגשות. המימוש של הרגש הופך את זה לנושא חברתי. כדי לשמור על האינטרס של הרמוניה חברתית, יש לנו איסורים על ההתנהגות. “אל תהרוג” או ” אל תגנוב” הם איסורים הכרחיים כשאנשים גרים בקבוצות קטנות או גדולות. בני האדם הם יצורים חברתיים, שההישרדות שלהם תלויה ביכולת לשתף פעולה בקבוצה. 

הגבלות על רגשות הם דבר אחר. מאחר שהם החיות של הגוף, שיפוט של רגשות כטובים או רעים , זה בעצם שיפוט של האדם עצמו , לא של המעשים שלו.

לגנות כל רגש שהוא, זה לגנות חיים. הורים הרבה פעמים עושים את זה, כשהם אומרים לילד שהוא רע מאחר שהוא מרגיש רגשות מסויימים. זה במיוחד נכון לגבי רגשות מיניים, אבל גם לגבי רגשות אחרים. הורים הרבה פעמיים מביישים את הילד על כך שהוא פוחד, ובכך מאלצים את הילד להתכחש לפחדים שלו ולהתנהג כאילו הוא אמיץ. אבל כשאתה לא מרגיש פחד, זה לא אומר שאתה מרגיש אומץ- רק שאתה לא מרגיש. אף חיית פרא לא יודעת להבדיל בין טוב לרע, יש לה תחושה של בושה או אשמה. אף חיה לא שופטת את הרגשות שלה, או מעשים – או את עצמה. לאף חיה שחיה בטבע אין סופר אגו, או מודעות עצמית. החיות חופשיות מאילוצים פנימיים שנובעים מפחד. 

רגשות ותחושות הן הביטוי של תנועה פנימית. אם אין תנועה, אין הרגשה. כך, אם מישהו נותן לזרוע שלו ליפול ללא תנועה לכמה דקות, הוא יאבד את התחושות בזרוע. העיקרון הזה נכון לכל התחושות ורגשות. כעס לדוגמא, הוא ביטוי של אנרגיה בגוף שמפעילה את השרירים שיבטאו את הפעולה הכועסת. ההתפרצות הזאת היא דחף שכשהוא מורגש על ידי המוח המודע, מייצר רגש. תפיסה , לעומת זאת, היא תופעה חיצונית: דחף מוביל לרגש רק כאשר הדחף מגיע לחלק החיצוני של הגוף, שכולל את מערכת השרירים הרצונית. יש הרבה דחפים בגוף שלו מובילים לרגשות מאחר שהם נשארים מוגבלים בחלק הפנימי. בדרך כלל אנו לא מרגישים את פעימות הלב שלנו, מאחר שהפעימות לא מגיעות לחלק החיצוני. כאשר הנשימה נהיית מאוד חזקה, יש לכך השפעה על החלק החיצוני של הגוף , ואנו נהיים מודעים ללב שלנו. 

כשדחף מגיע לשריר, השריר נהיה מוכן לפעולה.  אם זהו שריר רצוני, הפעולה מופעלת על ידי האגו וניתן לעצור או לשנות אותה על ידי המוח המודע. עצירה של התנועה מייצרת מצב  של לחץ על השריר, שמבחינה אנרגטית מוטען לפעולה, אבל לא מסוגל לפעול בגלל פקודת האיסור שמגיעה מהמוח.  בנקודה הזאת, הלחץ מודע, וזה אומר שניתן לשחרר אותו על ידי כך שמוותרים על הדחף , או על ידי כך שמשחררים אותו בצורה אחרת, כמו להכות את האגרוף על השולחן במקום בפנים של מישהו.  אבל, אם הפגיעה שיצרה את הכעס ממשיכה להפריע, דחף הכעס לא יכול להשתחרר. זה נכון לקונפליקטים בין הורים לילדים, מאחר שהילדים לא יכולים להימלט מהכעס של ההורים. וברור המקרים לילד אין כלים לשחרר את הדחפים בלי לייצר עוד כעס והתנגדות מצד ההורים. בסיטואציה כזאת הלחץ נהיה כרוני וכואב. הקלה אפשרית רק על ידי כך שמפסיקים להרגיש את האזור, וכתוצאה מכך מפסיקים להרגיש בכלל. 

אנשים שהדחיקו את הכעס שלהם כלפי ההורים כתוצאה מפחד מראים סימנים של לחץ בשרירים של הגב העליון. הרבה פעמים הגב יהיה מעוגל ועולה למעלה, כמו שהוא אצל כלב וחתול שמוכנים לתקוף. אנחנו יכולים לתאר אדם “שהגב שלו עולה למעלה” כביטוי לגישה כועסת.  אבל האדם לא מחובר עם הגישה של הגוף שלו, ולא עם פוטנציאל הכעס שחבוי מתחת. הוא קפוא, ולא מרגיש. אדם שכזה יכול לזעום על פרובוקציה קטנה, בלי להרגיש שהוא מבטא כעס שמזמן הודחק. לרוע המזל, הזעם שעולה לא יכול לשחרר את הלחץ, מאחר שזאת תגובה מתפרצת ולא ביטוי אמיתי של הכעס החבוי. 

הלחצים השריריים הכרונים נמצאים בכל הגוף והם סימנים לדחפים חסומים ורגשות אבודים. הלסת היא אזור של לחץ שרירי כרוני שחוסם בכי ונשיכה. אנשים מחזיקים את הלסת כדי לשמור על שליטה עצמית במקרים שבהם הוא יכל להישבר ולבכות או לברוח בפחד. כשהשליטה הזאת היא מודעת, ונשלטת על ידי הרצון, היא מועילה לרווחה של האדם. לחץ כרוני בלסת, מצד שני, לא יכול להשתחרר על ידי ניסיון מודע, חוץ מלרגעים  אחדים, מאחר שהוא מייצג הרגל או גישה של החלטיות. כל לחץ כרוני מייצג הגבלה על היכולת של האדם לבטא את עצמו. 

רוב האנשים בתרבות שלנו סובלים מלחץ כרוני במערכת השרירית שלהם- בצוואר , בחזה, גב תחתון, ורגלים, ובאזורים נוספים- מה שמגביל אותם, ואת יכולת התנועה שלהם, והורס את היכולת שלהם לבטא את עצמם באופן חופשי ומלא. 

לחץ שרירי כרוני, הוא ההיבט הפיזי של אשמה, מאחר שהוא מייצג את המניעה של האגו להרגיש רגשות ולפעול. רוב האנשים לא מרגישים את האשמה, או יודעים על מה הם מרגישים אשמים. במידה מסוימת, אשמה היא תחושה של כך שאין זכות להיות חופשיים, לעשות מה שרוצים. ברמה הכללית, זו הרגשה של חוסר נוחות בתוך הגוף, של לא להרגיש טוב. כשמישהו לא מרגיש טוב בתוך עצמו, המחשבה הסמויה היא “כנראה שעשיתי משהו רע או לא נכון” לדוגמא, אם מישהו אומר שקר, הוא מרגיש אשמה או לא טוב, מאחר שהוא בגד באני האמיתי שלו, ברגשות האמיתיים שלו. אנשים ירגישו באופן טבעי אשמים על כך ששיקרו. יש אנשים שלא מרגישים אשמים על כך ששיקרו, זה קורא מאחר שהם לא מרגישים. הם הדחיקו את כל הרגשות. מצד שני, אדם לא יכול להרגיש אשם, אם הוא מרגיש טוב או עליז. אלו שני מצבים שלא ניתן להרגיש ביחד: טוב/ עליז ורע/אשם.

חופש פנימי  מופגן בחינניות של הגוף, ברכות שלו ובחיות שלו. הוא מותאם לחופש מאשמה, מבושה, וממודעות עצמית. זוהי איכות של חיים, שיש לכל בעלי החיים הפראים, אבל שחסרה ברוב בני האדם. זהו הביטוי הפיזי לתמימות, צורת התנהגות שהיא ספונטנית, בלי אשמה ואמיתית עם העצמי. 

לרוע המזל, תמימות שאבדה לא ניתן לשחזר. האם זה אומר שברגע שיש ידע לגבי נכון ולא נכון, ולגבי מיניות, אנו נדונים להיות חוטאים? האם אנו חייבים לחיות חיים של אשמה, ומניפולציה? צריך לזכור שכל הדתות מטיפות לגאולה. אנחנו לא נדונים לגיהנום, אפילו שיש הרבה אנשים שקיימים בתחושת גיהנום בחיים. גאולה תמיד כוללת התמסרות לאלוהים, נטישה של האגואיזם, והתחייבות לחיים מוסריים. אבל יותר קל להגיד את זה מלעשות. איבדנו את הקשר עם האלוהות, מאחר שאיבדנו את הקשר עם האלוהות שבתוכנו- הנפש הפנימית שמחייה אותנו, הפעימות הפנימות שמאירות אותנו ומעניקות לחיים שלנו משמעות.

הרגשות העמוקים שקברנו, הם אלו ששייכים לילד שהיינו, הילד שהיה תמים וחופשי ושידע שמחה עד שהרוח שלו נשברה על ידי כך שהכריחו אותו להרגיש אשם ובושה על הדחפים הטבעיים שלו. הילד הזה עדיין חי בתוך הלב שלנו, ובקרביים, אבל איבדנו קשר איתו, מה שאומר שאיבדנו קשר עם החלק העמוק של עצמנו. כדי למצוא את עצמנו, כדי למצוא את הילד הקבור, אנחנו צריכים להיכנס פנימה לתוך החלקים העמוקים של התודעה שלנו, לתוך החושך של הלא מודע. אנחנו צריכים להיות אמיצים אל מול הפחדים והסכנות שנתמודד איתם, ובשביל זה אנחנו צריכים את העזרה של מי שכבר עבר את זה, יצא מהזהות שלו עם האגו , מישהו  שסיים את המסלול שלו בתהליך של גילוי עצמי.

מתוך JOY של אלכסנדר לאון

מאמרים נוספים